‫סופרבלוב‬

‫וידאו: הפרסומת הכי טובה בהסטוריה של היקום למכללה מקצועית‬

‫קאי מארק‬ — Tue, 21 Feb 2012 21:10:42 +0000

‫הארטיסט – מדוע "התגלית של הוגו" הוא הבחירה שלי לסרט השנה באוסקר 2012.‬

‫נטלי דובז'ן‬ — Mon, 20 Feb 2012 14:24:20 +0000

המלצה וביקורת נטולת ספוילרים על סרטו החדש של סקורסזה (וגם קצת על "הארטיסט" של הזנביצ'יוס).
עד כמה נטולת ספוילרים? באופן מוחלט. כדי לא להרוס דבר, אני לא מזכירה אפילו במילה את העלילה.

באיחור לא רב אך גם לא אופנתי, הגיע סרטו של מרטין סקורסזה לארץ והתגלה כסרט הטוב ביותר של 2011, מבחינתי, ואחד הסרטים הנפלאים שראיתי אי פעם. כזה שאשא אתי לכל החיים.

בדומה לסטיבן שפילברג ו"טינטין" שלו (ושל פיטר ג'קסון, אבל אני אתעלם ממנו לצורך העיניין), מרטין סקורסזה החליט יום בהיר אחד, בגיל 67, לעשות סרט ילדים בטכניקה שלא עסק בה בעבר.
בשביל שפילברג זו הייתה חזרה למקורות שלו כקולנוען ועבודה ראשונה באנימציית Motion Capture, בשביל סקורסזה זו הייתה התנסות ראשונה בחומר לילדים ובתלת מימד.

אז "הוגו", שגרהם קינג – ממפיקי הסרט, סיפר שגם בעשייתו נדרש היה להסתכל במוניטור עם משקפי 3D, לא נראה כמו שום סרט תלת מימד שנעשה לפניו. כל שוט שני בו מכיל את האפקט, ותנועות המצלמה, עיצוב השוטים והשימוש היצירתי בטכניקה לרגעים עוצרי נשימה ממש.
בתור מי שמוצאת את הטכניקה לרוב מיותרת, את המחיר שערורייתי ואת המשקפיים בלתי נסבלים, האינסטינקט הראשוני שלי היה לחפש הקרנה בדו מימד. אבל זו טעות שלמזלי נמנעה ממני בהיעדר יכולת בחירה.
הוגו הוא אולי הסרט היחיד שחובה לדעתי לראות אותו במימד השלישי וצפייה רגילה בו תקלקל הרבה מהחוויה ותבטל רבות מהאמירה (בעיניי גם ב"אוואטר" הטכניקה הוסיפה ולא גרעה, אבל בהוגו הצופה יפסיד הרבה הרבה יותר מצפייה שטוחה).

מן הראוי להתעכב לרגע על העובדה ששני הבמאים המבוגרים והמבוססים הללו מצליחים להוציא תחת ידיהם יצירות שמקדמות את הטכנולוגיה כמה צעדים, על הניסיון הראשון!

אבל בעוד ש"טינטין" היה ג'וי רייד סוחף, משהו ששפילברג תמיד הצטיין בו (גם אם הוא זנח אותו בשנים האחרונות וזו חזרה משמחת), "הוגו" הוא לא רק שימוש מפעים וחכם בטכנולוגיה אלא הסרט הראשון של סקורסזה שממש מצליח לרגש.
כמה לרגש?
לא רק שביליתי חלק ארי ממנו תחת מפל בלתי נמנע של דמעות, בתום ההקרנה קרה לי ולחבורה הגדולה שאיתה ראיתי את הסרט משהו שלא קרה לי מעולם: יצאנו דוממים מהאולם והתחלנו להתחבק זה עם זה. ואם זה לא היה באמצע היום ובאמצע תל אביב (וכל כך לא מקובל חברתית), סביר להניח שהיינו עומדים ומתייפחים בקול רם דקות ארוכות.
כי יש משהו ב"הוגו" ששולח יד ישירות את הלב ומוחץ אותו כל כך חזק עד שבא לצעוק, ומצאתי את עצמי נאבקת לעצור את הבכי מלפרוץ את הסכר הרעוע ששימש פי הקפוץ.
נשמע שאני מגזימה, אבל אני ממש לא.

זה לא שהוגו חף מבעיות. יש בו כמה וכמה נקודות חלשות.
יתכן והוא ארוך מדי, לרגעים הוא אולי לוחץ חזק מדי בניסיונו להיות שיעור בהיסטורייה של הקולנוע (למרות שלי, סטודנטית קולנוע שכמותי, זה לא הפריע אלא להפך), ולסקורסזה יש בהחלט הרבה מה ללמוד משפילברג חברו על עבודה עם ילדים שחקנים… ולמה לעזאזל יש לכל הצרפתים האלא מבטא אנגלי מוגזם?
גם מוסר ההשכל שלו, ואל דאגה לא אגלה לכם אותו במאום, מוגש לקהל ברפפטטיביות הגובלת בבוטות.
אבל זה לא משנה, כי כשהאימפקט הרגשי מכה זה לא חשוב שראית את הרכבת הזו שועטת לעברך מקילומטרים.

ו"הוגו" לא מרגש כי הוא טראגי, אלא דווקא כי הוא אופטימי וכל כך, כל כך אוהב. זהו טיול נוסטלגי מהפנט ומסעיר בהיסטוריה של המדיום ומכתב אהבה לקולנוע וליכולות הפסיכולוגיות והרגשיות המרפאות שלו (ושל עשייה בכלל, לא רק אומנותית).
וזהו שיר תודה לקולנוענים.
בסרטו האישי ביותר, סקורסזה מודה לאחד מיוצרי הקולנוע המכוננים ואחד האמנים הכי מעוררי השראה בהיסטוריה, ועל הדרך מספר לנו המון על עצמו, על מי רצה להיות כשיהיה גדול, ולמה אין שום דבר אחר שהוא יכל להיות.

סקורסזה עצמו, ממש כמו אותו יוצר שהוא חוגג ב"הוגו", הוא אומן ורב-אמן. ומפה גם נובעת חלק מהאמירה החזקה של הסרט אודות האומנות השביעית.

הקולנוע הוא ספקטקל, הוא מטיל כישוף על צופיו, ויוצריו הם קוסמים.
וכשם שכל קוסם טוב מחפש לבחון גבולות ולרענן תדיר את שק התעלולים שלו, בעזרת טכניקות וטכנולוגיות חדשות, כך גם היוצר הקולנועי. קדמה היא לא דבר שיש לחשוש ממנו, כל עוד לב אנושי עומד מאחוריה והיא באה לשרתו.

ומהבחינה הזו, "הוגו" דומה באמירתו (ובעוד דברים) לפייבוריט לזכייה באוסקר 2012 וסרט נפלא כשלעצמו, ***הארטיסט של מישל הזנביצ'יוס. רק ששני הסרטים נוקטים בשיטות הפוכות כדי להגיע אליה.
בעוד ש"הוגו" לוקח את הטכנולוגיה החדישה ביותר ומדגים דרכה כמה היא יכולה לשרת את מה שהכי חשוב בסרט – הסיפור שלו. לוקח "הארטיסט" צעד טכנולוגי ענק אחורה ומדגים את אותו הדבר בדיוק.
לא משנה מה הטכניקה, ספקטקל ללא אמת אנושית הוא חוויה עקרה. ומתוך כך, סרטים עם סיפור טוב ולב פועם יעבירו את הצופים שלהם חוויה כנה ומרגשת עד היסוד ולא משנה אם הגימיק שלהם הוא אילמות מונוכרומטית או שוטים שמגיעים אליך ממש עד האף.

להבדיל ממבקרים אחרים, אני לא חושבת ש"הארטיסט" בהכרח דורש לידה מחדש של המדיום, אלא מבקש להזהיר מפני סטגנציה יצרתית ושימוש בטכניקה לשם טכניקה. הוא מבהיר כי הקולנוע תמיד יתחדש, ואף כי תמיד יהיו טכנופובים, מי שהוא אמן אמיתי יגלה מתוך החדש (או החידוש) את הקסם הישן. ממש כמו גיבורו החלוצי של "הוגו", וכמו סקורסזה עצמו שמשתמש בטכניקה חדישה כדי לספר סיפור נוסטלגי (ובתוך כך עושה כבוד עיבודי חכם לספר "התגלית של הוגו קברה" שעליו הוא מבוסס, שמשתמש באומנות מודפסת וכמעט אילמת כדי לספר סיפור קולנועי).

אלא שהוגו מצליח לנסח אמירה עמוקה הרבה יותר מ"הארטיסט" על העשייה הקולנועית ועל חויית הצפייה בקולנוע.
ופה אנו מגיעים לנקודה הבעייתית בהמלצה החמה הזו. למי בדיוק פונה "הוגו"?
הרי הוא סרט ארוך, אפל ומורכב מכדי לדבר לילדים קטנטנים, ומבוגרים וילדים גדולים ייתכן ולא יתחברו לנוסטלגיה הנאיבית ולשיעורי ההיסטוריה.
אז מי נותר?
ילדים שכבר מאוהבים בקולנוע ומבוגרים שבלבם נותרו ילדים אשר גדלו על קולנוע, המבקשים להבין את טיב עומקה של הנגיעה של הקולנוע בחייהם. לאנשים האלה שהקולנוע, ואולי האומנות בכללותה, הוא כוח מגדיר באופיים, מוקדש הסרט הזה.

וייתכן שזאת היא הסיבה להצלחת "הארטיסט", לעומת כשלון "הוגו" בקופות, והסיבה לכך שהוא כנראה יהיה זה שייקח את האוסקר.
הארטיסט פונה בפשטותו לקהל רחב יותר ומתאים לכל אחד. ואותה פשטות, שהיא כאמור חלק נרחב מאמירתו, היא שמאפשרת לו להיות סרט שלם יותר וחף יותר ממגרעות.
אבל כל מי שהתמזל מזלו (או אתרע, תלוי את ההורים של מי שואלים) ו"הוגו" פונה אליו, יזכה ביצירת אומנות מזוקקת ומזככת וחוויה חד פעמית שנוגעת הכי עמוק שרק אפשר.
קולנוע שהוא נס רפואי, מעשה ידי אומן.

***מחשבה מצערת היא ש"הארטיסט" עתיד להיאמר באותה נשימה עם סרטים שכולנו אוהבים לתת דוגמא ליצירות סתמיות שזכו באוסקר במקום סרט אחר, טוב מהם בהרבה.
"הארטיסט" הוא לא סתם סרט גימיק והוא גם לא פופוליזם חנפני כמו "שייקספיר מאוהב", "קראש" או "נאום המלך". הוא פשוט סרט נפלא בשנה של כמה וכמה סרטים נפלאים (שחלקם כלל לא מועמדים, כרגיל). מהבחינה הזו אם "הארטיסט" יזכה באוסקר, זה יזכיר לי את הטקס מ-2008, עת לקח "ארץ קשוחה" המצוין, את הפרס ל"זה ייגמר בדם" הטוב ממנו. גם אז קשה היה לי באמת להתמרמר.

‫טריילר: Beyond the Black Rainbow‬

‫קאי מארק‬ — Tue, 14 Feb 2012 15:09:15 +0000

‫וידאו: Downton Abbey on Spike TV by SNL‬

‫קאי מארק‬ — Mon, 13 Feb 2012 10:05:05 +0000

‫וויטני יוסטון: פלייליסט פרידה‬

‫קאי מארק‬ — Sun, 12 Feb 2012 11:59:27 +0000

אלו שלושת השירים שמככבים אצלי בפלייליסט הפרידה:

הפייבוריט האישי שלי, זהו הסינגל הפותח מתוך האלבום באותו שם, שהיה מעין תשובה של יוסטון למקטרגי סגנון הפופ המיינסטרימי בו בחרה כהתמסחרות. השיר מהווה דוגמא לקרוסאובר מוצלח של פופ עם סממנים "שחורים" אורבניים בזכות הפקה של בייביפייס ואל.איי. רייד שניווטו אותו לעבר ניו ג'ק סווינג. הקליפ המלווה, שמתהדר באסתטיקת שלהי אייטיז-תחילת ניינטיז מובהקת, כולל מחוות ויזואליות מקבילות למקורות השראה משמעותיים – מוטאון והארלם רנסנס.

אני חולה על אנני לנוקס, אבל בקאבר הנהדר הזה, אפשר לשמוע ולהבין את האנרגיה והFאנקיות יחד עם הנשמה והרוך שיוסטון ידעה להעניק לביצועים שלה.

והוכחה נהדרת ומפתיעה שוויטני היתה פרפורמרית בלתי מעורערת מגיעה בדמות הביצוע שלה להמנון ארה"ב, מזוקק דרך הקול והסגנון שלה, שכה מייצגים את האמריקנה המוזיקלית ללא שמאלץ. ואם יש שמאלץ, זה בטח השמאלץ הטוב. זה עם נשמה.

הדרן:

תחילת ההצלחה (א-קפלה)
המלוכה (עוד פייבוריט אישי שאיש לא שותף לו)
שירת הברבור (האירונית בדיעבד)

[בונוס: קטעי הקלטות מוקדמות]

‫קליפים: iamamiwhoami – B.O.U.N.T.Y‬

‫קאי מארק‬ — Fri, 03 Feb 2012 22:01:37 +0000

u-1

u-2

[iamamiwhoami]

‫קליפ: The Magnetic Fields – Andrew In Drag‬

‫קאי מארק‬ — Fri, 03 Feb 2012 14:33:53 +0000

‫מבצע: The Humble Bundle‬

‫קאי מארק‬ — Thu, 02 Feb 2012 15:45:25 +0000

ארבעה משחקים מצוינים לאנדרואיד, פי.סי., מק או לינוקס. אתם בוחרים את המחיר ותורמים על הדרך לצדקה.

יאללה!

‫Blanck Mass – אטמוספירה למתקדמים‬

‫קאי מארק‬ — Wed, 01 Feb 2012 21:23:33 +0000

בנג'מין ג'ון פאוור היה ידוע עד לא מזמן כחצי של הצמד Fuck Buttons, הרכב Drone מצוין שהצליח לקצור לא מעט תשבוחות ואף לפרוץ מעט מהנישה ולמשוך קהל טיפה יותר מיינסטרימי.

לאורך שני אלבומים (שהופקו ע"י ג'ון קאמינגס ואנדרו וות'רול בהתאמה) פאק באטנז הצליחו למצוא איזון זורם ומלוטש של רעש וקצב, אפקטים וגוון מלודי, אבל זה לא היה מספיק בשביל פאוור.

עם הפרויקט הנוכחי, הוא דחף את הרעש וצלל אפילו הלאה, עד שפיצח את הסטרטוספירה, והגיע למצב צבירה כמעט אמורפי, מאשש את ההשערה של אוליבר סאקס שהביעה דמותו של רובין וויליאמס ב"התעוררות": שמצב קטטוני עשוי, למעשה, להיות דווקא הקצנה של רעידות אינטנסיביות. כה אינטנסיביות, שהן הופכות לחרישיות.

אם הייתי צריך "למכור" אותו למישהו במהירות, הייתי אומר, תאר לך את בריאן אינו מלחין את בלייד ראנר. לכן, מן הסתם, אין זו מקריות שאחד מחלוצי המעלים ליוטיוב של Blanck Mass בחר לערוך מונטאז' מתוך הסרט כאילוסטרציה.

כן, הוא ללא ספק מתגורר באותה שכונה של אמביינט ו-Drone בה בריאן אינו בנה לו אחוזה, אבל פאוור עושה משהו אחר.

הוא לוקח חלקיק, רצף די.אנ.איי. של נעימה, ועושה לו דקונסטרוקציה. להאזין לו זה כמו לצפות בפסל תוך כדי שהוא מפסל. אנחנו למעשה שותפים לחיפוש האמת האודיופונית שלו, וזה למה זה לא משעמם לרגע.

יש מקרים בהם אני מחפש ומפשפש למצוא מוזיקה חדשה, ולעתים מריץ וקופץ קדימה בטרקים כדי לקבל מושג עם מה יש לי עסק ולאן זה הולך.

כאן אי אפשר לעשות את זה, כי זה מחטיא את המטרה, כמו להתחיל לצפות בסדרה לא אפיזודית מהאמצע. יש בסיס וקונטקסט עליהם נבנו הדברים. יש משמעות להתפתחות האטית.

ואם מאזינים לו מספיק, כמו בהייה בעננים, האטמוספירה מקבלת צורה, אך אי אפשר לגמרי להיות בטוחים אם הצורות הן בראש שלנו או במציאות עד שמסיטים את המבט.

אבל אז הקסם כבר נעלם.

Blanck Mass – Blanck Mass | Rock Action | 2011

[אקסטרה: פסי-הקול האהובים על פאוור]

‫וידאו: Key & Peele, סדרת מערכונים חדשה בקומדי סנטרל‬

‫קאי מארק‬ — Wed, 01 Feb 2012 06:33:29 +0000

קליפ 1:

קליפ 2: